מעשה ביצואן ציוני

זה אינו מאמר על קוד פתוח. אבל לא רחוק מדי.

ההתחלה

אי פעם בעבר, הוקמה חברת הייטק ישראלית על ידי יזמים נאיביים. הם חשבו שמספיק להיות מקצוענים בתחומם, ולייצר את המוצרים הכי איכותיים כדי להצליח.

היו להם עוד כמה שגעונות בראש. כפליטי חברות הייטק אחרות הם החליטו שמה ששנוא עליהם הם לא יעשו לאחרים. הם יתנו יחס הוגן, לא יסחטו את המיץ מהעובדים, לא יתחמנו, ישלמו מה שמגיע, ובכלל יגשימו את האוטופיה הקפיטליסטית.

היה עוד ג'וק אחד שקוראים לו Made in Israel. ההגיון היה פשוט. מוצר מיוחד ללקוחות עסקיים ולא לצרכן הביתי. המתחרים מארה"ב ואירופה גובים מחירי עתק כך שיש מקום גם להרוויח,גם לשלם לשכר הוגן, ואפילו להיות הזול מכולם. ואיזה כיף זה לומר לכולם בגאווה "אנחנו מייצרים בארץ – בפרנציפ!" ולקצור שבחים והערכה מלוא הכף.

משום מה וכנגד כל הסיכויים זה הצליח להם. אט אט החברה גדלה ובשלב כלשהו הכמויות שיוצרו התחילו להזיז למתחרים. מה זה להזיז? בוא נאמר שהם טיטאו מהשוק חלק מהקטנים ועשו כאב ראש לגדולים.

אלה למדו את את המצב, הסיקו מסקנות ו…סגרו את המפעלים בארה"ב ובאירופה. כלומר הם לא באמת סגרו, הם רק העתיקו אותם למזרח הרחוק. זה לסין, ההוא למלזיה, ההם לסינגפור וכו'. מסתבר שהחבר'ה במזרח אסיה, לאחר שהשתלטו על השוק הצרכני חיפשו איך ניתן להמשיך ולגדול. מפעלי יצור ענקיים לא מתאימים לשווקי נישה עם כמויות נמוכות ולכן השיטה שנמצאה היא להקים בשיתוף עם חברות זרות מפעלים קטנים ומתמחים.  החברה הזרה מרוויחה מפעל שעובד הכי בזול שאפשר ורק בשבילה. הסיני/מלזי/סינגפורי מרוויח מפעל נוסף וידע בתחום שלא היה לו. יום יבוא והחברה הזרה שהקימה תצטער על הרגע שהיא הוציאה את הידע. אבל עד אז…

חברנו הציוניים, לא ממש ראו מה שקורה. הם הוציאו מוצרים יותר ויותר מלוטשים והקפידו בקנאות לשמור על אותם כללים שהביאו להצלחתם בעבר. אלא שהמכירות הלכו וקטנו, יותר עסקאות קורצות נחטפו מתחת לאפם והמסר שהועבר מהשטח אמר – אתם יקרים!

או אז התיישבו יזמנו לבחון את המצב. הדולר, אותו מטבע שבו משלמים להם צנח בתקופת הנסיגה מרמה של 4.5 ש"ח / דולר לרמה של  3.6. בחישוב זריז, 25% מהרווח הלך. משכורות העובדים לעומת זאת לא קטנו, להיפך. לחרדתם גילו יזמנו שבמצב הנוכחי אין להם שום סיכוי להוזיל כדי להתחרות, יתרה מזאת שער הדולר הקטין את הרווחים בצורה מסוכנת.

כדי להבין היכן הם עומדים הוציאו היזמים בקשה להצעת מחיר ליצור במזרח. הם פנו לאחד מהקבלנים המוכרים שאין ספק כי יש בידו להוציא תוצרת בטיב גבוה. הצפייה היתה כי המחיר יהיה זול יותר ב30% עד 40%. לתדהמתם הם גילו כי המחיר במזרח הינו חמישית מהעלות בארץ!!! לדוגמה אם בישראל עלות היצור הינה $25, תהייה עלות היצור במזרח $5.

לאחר ההלם הבינו יזמנו איזה טובה עשתה להם הצעת המחיר הזו. בלעדיה הם עוד היו הולכים ומנסים להוזיל עלויות על ידי פתיחת מפעל יצור בעיירת פיתוח תוך קבלת מענקים מהמדינה ותשלום עושק-מינימום לעובדים. הצעת המחיר הבהירה שאין טעם. אתה לא יכול להתחרות במישהו שמשלם שכר של 12ש"ח / שעה לפועל מומחה ופחות מזה ללא מומחים.

מאחר וטיפשים הם לא (רק נאיבים), הבינו יזמנו שהמדינה אינה רוצה בעובדי כפיים וכי עובדי היצור שהם מעסיקים בתחושה של שליחות ציונית הם השליחות שלהם בלבד. עוד הבינו ששם בירושלים אין אף אחד שאכפת לו. הכלכלה הישראלית עולה וצומחת ובעצם כל יבבות התעשיינים משולות ל"יורים ובוכים".

מעקף, או, פרשננו אומר…

זוכרים את ההוא שניסה ליעל על ידי הפחתת כמות האוכל לסוס שלו?  זוכרים שבהתחלה זה עבד? גם פה. המשבר הכלכלי וחוסר המעש של  הממשלה הכריח את המגזר העסקי להתייעל ולקצץ שומנים. אולם עתה, כשאין כבר ממה לקצץ יבוא השבר. אלה שיתעקשו להמשיך וליצר בארץ יפסידו ויחלשו. או אז יגיעו אוכלי הנבלות, הלוא הם המשקיעים מחו"ל. במסווה של "הצלחנו! XYZ הגדולים מחו"ל התלהבו מאיתנו וקנו", תמכרנה חברות ישראליות במחיר שיעשיר את היזמים. שר האוצר / ראש הממשלה יהללו וישבחו את מעשה המכירה שמוכיח איזה הייטק נהדר יש לנו (בזכות המדיניות הנפלאה שלנו) וכולם יקנאו ביזמים ש"עשו מכה".  הכל טוב לא כן? תרשו לי לפוצץ את הבלון. לאחר שנה שנתיים, במסגרת "צעדי יעול" יתחיל תהליך של העברת יצור למזרח הרחוק. עובדי היצור יפוטרו במנות מדודות על מנת לא לעורר מהומה ובמקביל ידגישו הבעלים מחו"ל את רצונם בחיזוק מחלקת הפיתוח, שהרי הם הגיעו לכאן עבור המוח היהודי ולא חלילה למען זיעת האפיים היהודית. כך יהפוך מפעל גדול לחברונת של כמה עשרות. במצב זה יש אשר ישרדו את המעבר ומרכז הפיתוח ישאר, ויש אשר בצעד הבא, יציעו לכמה אנשי מפתח משרה במשרדי החברה בחו"ל ויסגרו לגמרי את הפעילות בארץ. זוכרים את החברה ההיא מהרצליה שנחשבה מובילת ההייטק הישראלי? מישהו מכיר את החברה מצפון הארץ שהעסיקה קרוב ל-1,000 עובדים ועתה מונה פחות ממאה? מה בקשר לחברת הרכיבים שנקנתה על ידי הענק מטאיוון? עזבו, אני מכיר דוגמאות למכביר, ואתם תוכלו להוסיף עוד. במקום שחברה ישראלית תוכל לגדול ולהפוך לכזו שקונה חברות בחו"ל, מביאה אותנו מדיניות ה"אל תעשה" של הממשלה למצב בו חברות ישראליות גדלות רק עד למצב שהן פרי בשל להשתלטות מחו"ל. כמה "טבע" כבר יש לנו.

הסינים מחזיקים את שער החליפין של היואן מול הדולר ברמה בלתי מציאותית שגורמת לשוק הסיני להיות אטרקטיבי. ההודים שמו מחסום מכס כזה שהיצוא לשם לא כדאי. אם אתה רוצה למכור בהודו, פתח שם מפעל. כך לכל ארץ במזרח הרחוק יש שיטה כדי להפוך את המשק שלה לתחרותי יותר וזה עובד. לא לשווא הם מכונים נמרים. שר האוצר סיכם את גדילת המשק השנה כמובילה בכלכלות המערביות. להשוות אותנו עם הכלכלות במזרח הרחוק זה יהיה מביך ולכן סייג אותנו למערביות.

ומה איתנו? נלחמנו להצטרף ל-OECD ועתה אנחנו זנב לאריות ומחוייבים לכללי התנהגות של ארצות עשירות. אנחנו לא. מערכת החינוך כושלת, כדי לשרוד,אוניברסיטאות מוכרות את הידע שלהן (ששייך לכולנו) לגורמים פרטיים. הרפואה בהתמוטטות ורק מי שיש לו כסף יכול להבטיח את בריאותו, המשטרה מתרוקנת מאנשים איכותיים וסובלת מחוסר תקנים משווע, מחדל שירותי הכבאות זה עתה נחשף, נתיבי התחבורה מועברים לידיים פרטיות, והרשימה עוד ארוכה. כשמבקשים לרפא את החוליים הללו מתבשרים שאין כסף. אז למה אנחנו מתנהגים כמו גביר? האם אנחנו יכולים להתנהג כמו שוויץ? בשם משיח השקר הקרוי כלכלה גלובלית, אנו נמנעים מהגנות על התעשייה המקומית. שער המטבע נקבע על ידי ספקולנטים מחו"ל בניגוד לאינטרס שלנו  והנגיד, הצדיק היחיד, מצוייד באקדח קפצונים.

ברור שלא כולם יכולים להיות מהנדסים. הממשלה אמורה לדאוג למקומות עבודה לעובדי כפיים. מה עדיף, שער דולר נמוך שמאפשר למי שיש לו עבודה לקנות יבוא זול, או שער דולר גבוה שיאפשר ליצור מקומות עבודה. מה עדיף, מכונת כביסה ב-2,000 ש"ח שאינך יכול לרכוש כי אתה מובטל, או אותה מכונת כביסה ב-6,000 ש"ח שתוכל לחסוך ולקנות כי יש לך עבודה?

בחזרה לעלילה

ליזמנו היו תוכניות לגדול וממש לא היה בראש שלהם להמכר בגרושים לאיזה מתחרה מחו"ל. במצב של להמשיך ליצר בארץ וליפול או לא ליצר בארץ הם הלכו על אופציה ב'.

החברה פוצלה ל-2 חטיבות. האחת יצור והשניה – כל השאר. כל השאר נשאה בשם החברה המקורי, ואילו חטיבת היצור קיבלה שם המעיד על תפקידה. כל חטיבה הפכה ל"מרכז רווח". המעשה הראשון של כל השאר היה להעביר את היצור למזרח הרחוק. מאחר וחטיבת היצור נשארה ללא עבודה, היא פתחה את שעריה לכל דיכפין והפכה לקבלן יצור.  בשלב הבא, היא נמכרה לאחד מקבלני היצור הגדולים בארץ. כך הצליחו יזמנו להפטר מהיצור בארץ. לזכותם נאמר, שהם עשו זאת מבלי לסגור או לפטר. מצד שני עובדי היצור שבטחו ביזמנו חשו נבגדים. הם נאלצו לוותר על המשכורת ההוגנת שלהם ותנאי העבודה שתמיד התגאו בהם. קבלן ההרכבות, גם הוא צריך לשרוד, וכדי לעשות זאת התנאים והמשכורת של עובדי היצור עומדים על המינימום האפשרי.

כל השאר לעומת זאת עשתה חייל. לאחר שהשוותה את תנאי התחרות למתחרותיה, עשו את שלהם המוצרים העדיפים. גם מחלקת הרכש פוזרה, וכל פעילות הרכש עברה לקבלן במזרח הרחוק. השלב הבא היה סגירת מחלקת הנדסה שהייתה אחראית על פיתוח עמדות בדיקה למוצרים. מאחר והיצור נעשה בחו"ל, נפתחה באותה ארץ חברת בת שהעסיקה מהנדסים לפיתוח עמדות הבדיקה. יזמנו הופתעו מעלות השכר הנמוכה של אותם מהנדסים, מהמוטיבציה הגבוה ואיכות העבודה. הסתבר להם שאין לישראלים בלעדיות על התבונה.

סיכום וספקולציה

הסיפור אמת ומשקף את המצב נכון להיום. להערכתי השלב הבא יהיה שיתוף פעולה בן מחלקות הפיתוח בארץ ובחו"ל. המחלקה בחו"ל תוכיח את עצמה ולאט לאט תקבל יותר ויותר משימות. בשלב כלשהו עלולים יזמנו להעתיק את כל הפעילות לחו"ל. מאותו להט ציוני שהיה בהם נשאר כעס על המדינה שבעצם הכריחה אותם בשם ההשרדות לפעול בניגוד לאינטרסים שלה.

המדינה הפסידה, כולנו הפסדנו. מס מרווחי המוצרים, משולם לאותה מדינה במזרח הרחוק. במקום ליצר עוד משרות בשכר הוגן, קטן מספר המועסקים ושכרם הופחת. זה מתסכל. אני רואה את המקום בו אני עובד, שיש לו הרבה מן המשותף ליזמנו, ושואל את עצמי מתי זה יקרה גם לנו. והכי עצוב, שזה לא מקרה פרטי. זוהי מגמה. אם הייתי עיתונאי שמפרסם סיפור זה באתר של עיתון יומי כמות התגובות של "גם בחברה בה עבדתי זה קרה" היתה נמדדת ב-2 או 3 ספרות.