לא אחת אני שומע שהמודל המבוזר והבלגניסטי לכאורה של קוד פתוח, הוא מקרה יחודי ולא מאפיין. אני מביא דוגמה מתחום אחר, המראה שהבלאגן הנה שיטה המוכיחה את עצמה.
בתחילת שנות ה־80 נאבקו 2 שיטות תקשורת על מלכות הרשת המקומית. האחת Token Ring (טבעת אסימון), והשניה Ethernet.
באותם ימים המושג Switch לא היה קיים ואת המחשבים ברשת חיברו בשרשור מאחד לשני.
בטבעת האסימון זכות הדיבור ניתנה רק למי שהחזיק את האסימון. היה אסימון וירטואלי שעבר ממחשב למחשב, בתזמון קבוע. כך התקבלה רשת מסודרת שהתנהגותה צפויה. באיט'רנט לעומת זאת לכולם היתה זכות דיבור והבלאגן חגג. לא היה ניהול מרכזי, וכול משתתף ברשת יכול לשדר ברגע שהוא הרגיש שהקו שקט. ואם יצא ש־2 או יותר דיברו בבת אחת השידור השתבש. במצב זה היה על כל תחנה לחזור ולשדר. כדי למנוע את ההתנגשות הבאה היה על כל תחנה שהתנגשה, לחכות זמן אקראי כדי שתוכל לחזור לשידור. אם רצית לסמוך על זמני תגובה ידועים מהרשת שלך – לא יכולת לסמוך על איט'רנט בנושא זה.
יתרונה של איט'רנט היה נעוץ בפשטות המימוש. הן מבחינת חומרה והן בתוכנה.
כאשר נובל, חלוצת הרשת המקומית, רצתה לחדור אל המחשבים האישיים היא חיפשה אפשרות להוזיל עלויות. תחום כרטיסי הרשת הובל באותה עת על ידי IBM בטבעת אסימון, ו-3COM באיט'רנט. הן שלטו ביד רמה ומכרו כרטיסים במחירים מפולפלים. נובל חיפשה ומצאה פתרון רשת זול והוציאה את כרטיסי NE1000/NE2000 בתקן איט'רנט. ביצועי הכרטיסים היו עלובים ביחס לכרטיסי 3COM אולם לעומת זאת מחירם היה רבע ממחיר כרטיס מתחרה. מחיר המכירה היה קרוב לעלות החומר, אולם מטרתה של נובל היתה למכור תוכנה והכרטיסים היו אמצעי ולא מקור רווח. מאחר והמימוש נשען על רכיב מדף ולא היה בתכנון הכרטיסים שום אתגר מיוחד, קמו הרבה חברות שיצרו תואמי NE2000 והמחיר צנח עוד עוד.
איט'רנט הבלגניסטית גברה על טבעת האסימון המסודרת הודות לפשטות המימוש והמחיר הזול. היתרונות הטכנולוגיים של טבעת אסימון לא עזרו. עם התבססות התקן, הוכנסו לשימוש רכזות ( switch) שבעצם מחקו את יתרונה של טבעת האסימון.
כיום רשתות טבעת אסימון כמעט ונעלמו לחלוטין. התקן התיישן בעוד איט'רנט המשיך להתקדם, לעלות בקצב ובביצועים.
אשמח לשמוע על דוגמאות נוספות ליתרון הבלאגן.
פוסט מעניין, תודה!
ובנוסף: אני לא בטוח עד כמה אתה צודק, בלאגן כמעט מטבעו גורם לאיבוד האפשרות לביצוע תחזית של שאר האובייקטים ברשת- מה שמוביל ישירות לאפקטיביות נמוכה יותר מבמצבים ״חסרי בלאגן״ (דוגמת אסימון), גם בדוגמה שהבאת (אחלה סקירה) אתה מציג שבסופו של דבר הפתרון המבולגן יותר השיג את הפתרון המסודר רק מפני שהוא היה זול יותר- העדיפות כאן לא הייתה ״בלאגן״ על פני ״סדר״ אלא ״זול״ על פני ״יקר״.
וכאן נכנס שיקול הדעת של המממש: אם הבלאגן מוריד את האפקטיביות של הרשת בצורה כזאת שלא יהיה ניתן לספוג זאת- כמה שהוא יהיה זול בחיים לא נממש אותו, לא משנה כמה הוא זול.
הדיליי הראנדומאלי מאפשר לאט׳רנט להיות מספיק פרודוקטיבית כך שניתן לספוג את הבלאגן הסורר בה- ולכן הפתרון ״כבש״.
במקרים אחרים שבלאגן עדיף על פני סדר? קשה לי לחשוב על זה- אבל מה שאני בטוח (וזה פחות טכני ויותר פילוסופי) זה שאתה צריך לפני כן לקבוע מה הוא סדר ומה הוא בלאגן ביחס לסביבה שלך. כי אם פתרון בתצורה מסויימת מאפשרת עבודה יעילה יותר- יש סיכוי שאותה תצורה תחשב כמסודרת כלפי הפתרון הנ״ל אבל מבולגנת כלפי פתרונות אחרים…
אהבתי את התגובה, אולם אני חולק עליך בהקשר למשפט "הפתרון המבולגן יותר השיג את הפתרון המסודר רק מפני שהוא היה זול יותר- העדיפות כאן לא הייתה ״בלאגן״ על פני ״סדר״ אלא ״זול״ על פני ״יקר״.".
על פני השטח אכן ניצחה אית'רנט בגלל המחיר. אולם הסיבה לכך שהיה אפשר לממש בזול היא פשטות המימוש.
כלומר: המחיר הנמוך הוא תוצאה ולא סיבה.
תכנון טוב הוא תכנון יעיל וחסכוני, ושורש ההצלחה טמון בכך.
חוסר הסדר הוא מה שאיפשר לממש את הארכיטקטורה הנ"ל באופן מוזל – מה שגרם לפופולריות שלה. שכנעת אותי. כנראה שאתה צודק 🙂
אני חושב שהשאלה היא מידת הבלאגן. תמיד קיימים אלמנטים הנמצאים מחוץ למרחב החוקים. המצב האופטימלי בו קיים מרחב גדול של פעולה, אך קיימים חוקים המונעים נזק עצמי. ברמה התאורטית, דמוקרטיה, היא הרבה פחות מסודרת מדיקטטורה וכך גם היהדות פחות ריכוזת מהנצרות :).